לשבור את הכללים – חלק א

״מי רוצה להחזיק את ספר התורה?״ רבי אינגבר שאל.

ישבתי בשורה הראשונה בבית הכנסת בשמחת תורה. אף אחד לא הרים את היד ורבי אינגבר הסתכל עלי. באופן כמעט אינסטינקטיבי, אני תמיד מתנדבת כשצריך לעשות משהו. אבל הפעם זה היה קצת שונה. הלב שלי הלם בחוזקה כשהרמתי את היד. רבי אינגבר הביט בי בחיוך מזמין. שאלתי: ״אפשר?״ הוא אמר: ״ כן, גל, בואי״. אף פעם לא הנפתי ספר תורה. בבית הכנסת בו אבי מתפלל נשים עמדו בעזרת הנשים למעלה מאחורי וילונות תחרה ישנים והציצו מבעד לחורים כדי לראות את ספר התורה כשכל הגברים רקדו סביבו למטה. בחגים הייתי נוהגת לשבת עם אמא למעלה מנסה להציץ מבעד לווילון. מאז שאני מתפללת ברוממו הסתגלתי בקלות לרעיון שנשים וגברים יכולים להתפלל יחד וספר התורה הוא אינו נחלתם של הגברים בלבד. אבל עדין מעולם לא החזקתי ספר תורה.

עם המוסיקה ברקע, השמחה והשירים של שמחת תורה ניגשתי לרבי אינגבר. הלב הלם בחוזקה מאושר והתרגשות. עמדתי לאחוז בספר התורה. ״שימי טלית״ רבי אינגבר אמר ״צריך להתעטף בטלית כשמחזיקים ספר תורה״. פתאום החוקים הישנים שלמדתי בבית היכו במוחי ״אסור לאישה להתעטף בטלית״ שמעתי אותם אומרים לי. לרגע עמדתי מבולבלת מול הספר. העכבות שהותירה בי היהדות האורתודוקסית צעקו לעברי: ״מה את עושה?״ לרגע באמת לא כלכך ידעתי מה אני עושה. נראה לי כלכך טבעי להניף את ספר הקודש. אז למה חוקי העבר דווקא מקשים עלי להניח טלית? אלו היו מספר שניות שמייצגות בחיינו את המקומות בהם כל החוקים קורסים. מישהי נגשה בזריזות והניחה עלי את הטלית שלה. ״זוהי פעם ראשונה״ אמרתי לרבי אינגבר. ״מזל טוב״ הוא חייך בחיוך מקרין ביטחון ושלווה כשהוא מעביר אלי את הספר הקדוש. רקדנו כמעט שעתיים. שמחת תורה מעולם לא היתה שמחה כלכך עבורי כמו באותו היום. השמחה לוותה בתחושת שחרור עמוקה. שחרור מעכבות וממסורת אפלה בה אישה צריכה לעמוד מאחורי וילונות תחרה ולהציץ על ספר התורה מבעד לחורים.

שמחת תורה היתה לפני כבר יותר מחצי שנה. עדיין החוויה הזו כלכך חזקה בי ואני מזכירה אותה לעצמי לפני שאני עושה משהו חדש. היא מעצימה אותי ומאפשרת אותי לפעול ולהשתחרר מחוקים חברתיים ועכבות שהפכו כבר לחלק ממני. חוקים שהפכו לדפוסים והם המניעים אותנו או מונעים מאיתנו לעשות דברים. הזכרון של החוויה הזו מעודד אותי לבחון את הדפוסים האלו מחדש ולקבל החלטות ממקום חופשי יותר.

אחת ההחלטות היתה להצטרף לסוף שבוע של ״ויפסנה יהודית״ בהנחיית הרב גיימס יעקובסון מייזלס וערן הרפז. סוף שבוע: ״תיקון הלב, תיקון העולם״ שילב את שתי הדרכים החשובות בחיי של מדיטציה ויהדות. שתי דרכים שהן למעשה אחת.

Parashas Acharei Mot – After the death

As always, I highly recommend the Hebrew version. It is much better than the English one  

Memorial Days are not for me. I always evades rituals, trying to visit the cemetery a few days before or a few days after – just not on Memorial Day itself. I do not want to be there with everyone.

Parashas Tazria Metzora – one bad apple or time for contemplation

לעברית the English version is not as good, so I would recommend reading the one in Hebrew if you can 

When the memorial siren is heard on memorial days in Israel, I stand quietly and feel empowered by the unity of the Jewish people. Each person stands alone in silence, but we are all together. Dozens of people leave their cars and stand in silence to honor and remember the horror. It doesn’t matter if we are in the middle of work or in a moment of having disputes or anger — we all stop for one moment and can appreciate the unity of the Jewish people.

פרשת אחרי מות

for  the English version

ימי זכרון זה לא בשבילי. אני תמיד מתחמקת מהטקסים, משתדלת לבקר בבית הקברות כמה ימים לפני או כמה ימים אחרי – רק לא ביום הזיכרון עצמו. לא להיות שם עם כולם. לא לתת לדמעות להשתלט על הפנים.

לידה והתבודדות בהשראת פרשת השבוע – תזריע מצורע

בזיעת אפך תאכל לחם

"כל עוד יש לי סרטן, זה בסדר. לסרטן אין אותי". הוא אומר לי כל פעם כשאנחנו מדברים בטלפון. הוא צוחק. הוא אומר שהוא מרגיש נפלא — יותר טוב משהרגיש לפני שהוא ידע שיש לו סרטן. כמו תמיד הוא אופטימי. כמו תמיד הוא מחייך.

להשתמש נכון בכוח שלנו

המסע לארץ ישראל

Videos and pictures from the silent peace walk

Press here to see Jack Kornfield's speech

ליחצו על התמונה כדי לראות את הסרטון ביו טיוב

 

 

 

 

 

 

 

ליחצו על התמונה כדי לראות את הנאום שלי ביו טיוב

Press here to see Gal Romano's speech

 

סנדי

ביום שאחרי השלום

ישבתי בפינה קרוב לדלת היציאה. "צאי החוצה! תברחי לרחובות הקרירים של מנהטן" שמעתי את קולי הפנימי אומר לי. הקול השני אמר לי להשאר, להתמסר. הסתכלתי בכל האנשים סביבי מניעים את הראש בקצב אחיד ושאלתי את עצמי איך זה שתמיד אני מוצאת את עצמי בסיטואציות כלכך יוצאות דופן. בסך הכל באתי לשמוע הרצאה ומוסיקה סוּפית.

My First Silent Peace Walk

You are welcome to read about the walk in my blog in Hebrew… Maybe one day, I will translate it to English. But if you cannot read Hebrew, you are welcome to read my speech here.

Here is the speech I gave at the opening event of the Silent Peace Walk

In the memory of Yaniv Wasser

דירה ואוטו לכלבים

למצוא חניה במנהטן זה בערך כמו למצוא חניה למשאית בתל אביב ליד "הבימה" ביום חמישי בערב, 10 דקות לפני מופע חד פעמי של קזבלן כשעושים שיפוצים בצד אחד של הכביש ויש מסיבת רחוב בצד השני. ולא רק זה, במנהטן מנקים כל יום צד אחד של הכביש, אז אם חניתם במקום אחד, זה אומר שמחר או מחרתיים בבוקר תצטרכו להזיז את האוטו לצד השני. ממש כיף כשיש מכונית במנהטן. לא באמת משתמשים בה, כי הסאבוויי הרבה יותר מהיר וזול, וכל יומיים צריך לבלות שעה וחצי בחיפוש חניה כשמעבירים את המכונית מצד אחד של הכביש לצד השני. אבל אין ברירה, כי אי אפשר לקחת את הכלבים בסאבווי, אז חייבים מכונית. אני חושבת שצריך ללמד את אחד מהם לעשות חניה. הם בכל מקרה כל הזמן בבית ישנים על הספה ומטנפים אותה בפרווה.

סאבלט

התקופה האחרונה קצת לחוצה. התחלתי פרויקט חדש במעבדה החדשה, בריתה אני מחפשות בית לקניה, הליכת השלום שאני מארגנת בסנטרל פארק כבר ממש קרובה ויש המון דברים לעשות, השכן המנוול שלי בתל אביב עדין לא הוריד את דוד השמש שלו והאנטנה מהמרפסת שלי, אז גם אני צריכה כל יום להתקשר לעורכי דין, משטרה, חברת יס… וחוץ מזה יש את החיים הרגילים, אתם יודעים, שני כלבים, כביסה, שופינג, קפה עם חברים, לדבר עם ההורים. אני לא מתלוננת על העומס. אני אפילו נהנית, אבל קצת עייפה.

השקעה בעתיד בטוח

תמיד אמרתי שבגיל 40 אני רוצה להפסיק לעבוד. פשוט לא ידעתי שגיל 40 יגיע כלכך מהר. לא, אני עדין לא בת 40, אבל ממש בקרוב אהיה בת 36. ומשלושים ושש לארבעים המרחק ממש קצר. כך שיש לי 4 שנים להתכונן. 4 שנים למצוא הכנסה חלופית או לחסוך מספיק כסף כך שבגיל 40 אוכל להפסיק לעבוד. זו לא צריכה להיות בעיה. הרי כל החיים עבדתי,

דברים שגורמים לי לחייך

"לא, אני לא בהריון. אני סתם שמנמונת". אני אומרת בחיוך לאישה מבוגרת שכרגע הציעה לי מקום לשבת בסאבווי. היא צוחקת נבוכה. לא כלכך יודעת מה להגיד. אני צוחקת גם ואומרת לה שזה בסדר. אני רגילה לזה. לפני כמה שנים ניהלתי קורס ויפסנה

מעברים

אני בתקופה של "מעברים".

חלק מכם יודעים, אבל בחירת המעבדה לפוסט הדוקטוראט שלי לא היתה הצלחה מסחררת. עשיתי כמה בחירות שגויות, לא סמכתי על תחושת הבטן שלי ושילמתי מחיר כבד. שלושה חודשים אחרי שהגעתי, המנחה שלי החליטה להפסיק את המחקר בתחום בו עסקתי ולהשקיע את הכסף והזמן בתחום אחר. במהירות נסגרו הברזים, טכנאית המעבדה פוטרה ונשארתי עם עוד חוקרת אחת, מנסות להציל את הספינה הטובעת. נדהמתי לגלות שבמצבים כאלו, יש מי שבמקום לעזור, מסתער כדי לחטוף את הירושה עוד לפני המוות, זורק אבנים על הקריירה המתרסקת שלי ומנסה לקחת באמצעות שקרים ואלימות את מה שלא ניתן לו.

לזכרה…

לפני 12 שנים גילו שיש לה סרטן. הגידול היה בראש, שלח זרועותיו למעטפת המוח ולעין. הרופאים אז הקציבו לה כמה חודשים. במוצ"ש האחרון, שוכבת במיטתה, מוקפת בילדיה, אוהביה, סבתא שלי נפטרה.

חוצפה ישראלית (חלק ב')

למרות שמדובר באחותי הגדולה, שהיא חכמה, אדיבה ומצחיקה, והתייחסה לכל הסוגיה בהומור ואהבה – עדין מדובר בסיפור קצת מביך…

חוצפה ישראלית (חלק א)

כמו תמיד את השבוע הראשון בביקור בארץ אני מבלה בסידורים, רופאים, בנק, משרדי ממשלה שונים וכו'.

כדי לחסוך זמן וכאב ראש, את רישיון הנהיגה (שנגנב עם הארנק שלי לפני חודשיים) הזמנתי מראש באמצעות האתר של משרד התחבורה. פלאי הטכנולוגיה-